החלטה בתיק ת"א 52484-03-12

1.       לפניי בקשת התובעת (להלן: "המבקשת") להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.        המבקשת הייתה מעורבת בתאונת דרכים מיום 23.9.2008, עת נסעה ברכב שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1. המבקשת נפגעה בצוואר, סבלה מכאבי ראש ופיתחה חששות מנסיעה ונהיגה ברכב. ועדה רפואית ראשונה של המוסד לביטוח לאומי, שבדקה את התובעת ביום 9.1.2011, קבעה כי למבקשת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 0% בהתאם לסעיף 34(א) בגין סימנים נפשיים קלים. ערר שהוגש על החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון לועדה הרפואית לעררים נדחה בהחלטה מיום 22.6.2011.

3.       כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שדנה בעניינה של המבקשת עקב תאונת עבודה מהווה קביעה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן היא מחייבת בהליך שבפניי.

4.       המבקשת אינה משלימה עם קביעת הוועדה וטוענת, כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית בעניין הנכות הנפשית. לטענתה, טעתה הועדה הרפואית עת קבעה כי לא נותרה לה נכות נפשית, וזאת בניגוד לאמור בחוות דעת היועצת מטעם המל"ל, ד"ר פולק חווה, אשר אבחנה כי היא סובלת מתגובה פוסט טראומטית קלה. עוד טענה המבקשת, כי קביעת הועדה מנוגדת לאמור במכתב הפסיכולוג אודי גל אצלו היא מטופלת, לפיו תגובתה מתאימה לקריטריונים של DSM-IV לגבי תגובת PTSD כרונית. המבקשת הוסיפה, כי הועדה אינה מוסמכת לדון באפשרות ובצורך בטיפולים פסיכולוגיים ובעלויות הכרוכות בכך, במיוחד שטיפולים מסוג זה אינם כלולים בסל הבריאות.  

5.       המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המבקשת לא העלתה כל טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור. המבקשת לא טענה, כי נפל כל פגם בעבודת הועדה, או שנהגה כלפי המבקשת בתרמית או תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. המשיבים הוסיפו, כי חוסר שביעות רצון המבקשת מאחוזי הנכות שנקבעו במל"ל, אינו מהווה טעם להתרת הבאת לסתור את קביעת הועדה.

6.       דין הבקשה להידחות.

סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הוראה זו נועדה ליתן מענה לקושי העומד בפני בית המשפט להכריע בין חוות דעת רפואיות מנוגדות ; הן קושי שיסודו בבזבוז הזמן והמשאבים שנדרשו להכרעה האמורה והן הקושי הענייני לקבוע ממצאים, לנוכח פער, לפעמים רב, בין דעות המומחים (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505).

בפרשת אבו עליון נקבע, כי רשות לסתור תינתן במקרים חריגים, אם כי רשימת המקרים בהם תינתן רשות כאמור, אינה רשימה סגורה ודינו של כל מקרה להידון לגופו. נקבע כי ניתן להצביע על שני סוגי טעמים, אשר מצדיקים מתן רשות לסתור קביעה על פי דין:

"א)       טעמים משפטיים כגון: פגם מהותי בהליך הקודם, תרמית, ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ;

ב)         טעמים עובדתיים כבדי משקל, כגון שינוי מהותי במצבו של התובע או התגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת".

7.       בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ולא יתיר לסתור רק בגלל שדעתו אינה נוחה מהנמקת הוועדה, או כאשר נתקל בית המשפט בהנמקות שאינן מפורטות דיין. על בית המשפט לפעול לכך שקביעה על פי דין תשמש גם בבית המשפט באופן שייחסך זמן שיפוטי ותישמר הרמוניה בין הכרעות שונות הניתנות באשר לאותה פגיעה, אך מצד שני, על בית המשפט לפעול באופן שהן הנפגע והן הנתבע לא יינזקו מהרצון לייעל את ההליך.

ב ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77 נקבע כי:

"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית  לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית".                                             (ההדגשות אינן במקור)

8.       טענת המבקשת כי הוועדה הרפואית קבעה כי נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 0% בניגוד לאמור בחוות דעת ד"ר פולק, המומחית מטעם המל"ל, אינה נכונה ואינה מצדיקה התרת הבאת ראיות לסתור. מעיון בחוות דעת ד"ר פולק מיום 27.12.2010 עולה, כי אף היא קבעה כי המבקשת סובלת מתגובה פוסטראומטית קלה, שבגינה נותרה למבקשת נכות צמיתה בשיעור 0% לפי סעיף 34(א), בגין סימנים נפשיים קלים.

לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשת, כי קביעת הועדה הרפואית מנוגדת לאמור במכתב הפסיכולוג אודי גל אצלו היא מטופלת, לפיו תגובתה מתאימה לקריטריונים של DSM-IV לגבי תגובת PTSD כרונית. טענות המבקשת בהקשר זה מהוות הבעת חוסר שביעות רצון ואי הסכמה עם קביעת הוועדה הרפואית וכאמור בפסיקה שהובאה לעיל אין בהן כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

9.       אין ממש בטענה הנוספת שהעלתה המבקשת לפיה הועדה הרפואית לא דנה ואף אינה מוסמכת לדון באפשרות ובצורך בטיפולים הפסיכולוגיים והעלויות הכרוכות בכך. במיוחד, כך לטענתה, כשטיפולים אלו אינם כלולים בסל הבריאות. מאחר שנקבעה נכות בשיעור של 0%, לא ברור מדוע המבקשת זקוקה לטיפולים. מכל מקום, המבקשת לא הביאה כל ראייה לכך שהטיפולים להם זקוקה אינם כלולים בסל הבריאות. זאת ועוד, מאחר שמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, זכאית התובעת לקבל החזר מלא מהמוסד לביטוח הלאומי בגין כל ההוצאות שייגרמו לה לצורך ריפויה בין אם מדובר בטיפולים הכלולים בסל הבריאות ובין אם לאו.

54678313